פסק-דין בתיק עת"מ 31909-05-13

1.                 עתירה מנהלית להורות על בטלות החלטת המשיב 3 מיום 11.3.2013                   (להלן: " ההחלטה הראשונה"), ומיום 20.2.2014 (להלן: " ההחלטה השנייה"), שדחתה את ערר העותר כנגד החלטת המשיבים 1-2 שלא לחדש את רישיון כלי הירייה שלו,            ולהורות למשיבים להשיב לעותר את נשקו ולחדש את רישיונו.

רקע עובדתי

2.            העותר, אזרח ותושב ישראל, בן 56, היה בעל רישיון כלי ירייה מסוג אקדח מיום 18.9.1990 (להלן: " הרישיון"). לגירסת העותר, הוא עבד כ- 15 שנה כמאבטח מטוסים      באל-על, ראש יחידת מאבטחים מיוחדים בנתב"ג, מאבטח מטעם השב"כ ומשרדי החוץ והביטחון (נספח 1 לעתירה אישורי העסקה המאמתים חלק מהטענות הנ"ל).                  לטענת העותר, כיום מקור פרנסתו היחיד הוא טכנאי לתיקון מכשירי חשמל ואלקטרוניקה. במסגרת עבודתו הוא נוסע בקביעות ליישובים שמעבר לקו הירוק, ועובר דרך כפרים ערביים גם בשעות ליל מאוחרות, ולכן עליו לשאת נשק לביטחונו.

בשנת 2007 נפתח נגד העותר תיק במשטרת כפר סבא בשל עבירות מין והוגש כנגדו כתב אישום (להלן: " התיק הראשון"), ביהמ"ש המחוזי בת"א (פ"ח 1054/07 - נספח 2 לעתירה). בעקבות פתיחת התיק נשלל רישיונו ואקדחו הופקד אצל המשיבים. כתב האישום בוטל ביום 14.12.2008 לאחר חזרת המאשימה מכתב האישום בהסכמה, לפי סע' 94(ב) לחסד"פ.        סיבת החזרה מאישום הייתה בעיקר בשל קשיים ראייתיים, ושני אישומים נמחקו בשל התיישנות. הוסכם שהמאשימה לא תגיש כתב אישום בעתיד בגין העבירות שבאותו תיק. בעקבות ביטול כתב האישום הוחזר לעותר נשקו וחודש הרישיון שלו.

בגין ההתפתחויות בתיק הראשון הגיש העותר במרץ 2010 תביעה אזרחית לפיצויים כנגד משטרת ישראל ומדינת ישראל לביהמ"ש המחוזי ב-ת"א (ת.א. 738-03-10). טענת העותר בתביעתו היא כי נגרמו לו נזקים בלתי הפיכים בשל טיפול רשלני ומבזה לטענתו של המשטרה בתיק הראשון.

באוגוסט 2010 נפתח נגד העותר תיק נוסף (פ"א 309986/2010, להלן: " התיק השני")     בתחנת משטרת נתניה שרון, בחשד לעבירת גנבה, איומים, ותקיפה הגורמת חבלה ממש.       בין היתר נטען בתיק זה כי העותר איים על משהו תוך שכיוון לעברו אקדח.                     רישיון העותר הותלה בינואר 2011, נשקו הופקד במשטרה ורישיונו בוטל בפברואר 2011. בסופו של דבר, התיק נסגר ע"י המשטרה מחוסר ראיות ביום 7.10.2012, בטרם הוגש כתב אישום בעניינו (נספח 4 לעתירה).

לאחר שנסגר התיק השני פנה העותר במכתב מיום 16.10.2012 למשטרה, על מנת שתשיב לו את רישיונו. המשטרה במכתבה לעותר מיום 12.11.2012 (נספח 6 לעתירה) ציינה שלפי החלטת סממ"ר שרון יש להמליץ למשרד לבט"פ שלא לחדש את הרישיון בשל הרישומים בשני התיקים שנסגרו: " מאחר ורישומך נוגעים לעבירות הקשורות בעבירות אלימות". המשרד לבט"פ, במכתבו מאותו היום (12.11.2012, נספח 7 לעתירה) החליט לאמץ את המלצת המשטרה הנ"ל ולדחות את בקשת העותר לחידוש רישיונו.

בדצמבר 2012 הגיש העותר ערר (נספח 8 לעתירה) לממונה בהתאם ל חוק כלי ירייה, התש"ט-1949 (להלן: " הממונה").

ביום 11.3.2013 החליט הממונה לדחות את הערר בנימוק שבהינתן שני התיקים שנסגרו כנגד העותר יש להעדיף את האינטרס של שלום הציבור על פני האינטרס של העותר לשאת כלי ירייה (נספח 9 לעתירה). הממונה ציין בהחלטתו כי התיק הראשון נסגר מחוסר עניין לציבור (לשם הדיוק אחזור ואבהיר כי, בפרוטוקול הדיון בתיק הראשון בביהמ"ש המחוזי בת"א, שאישר את ביטול כתב האישום (נספח 2 לעתירה) צויינו נימוקים אחרים, כפי שפורטו לעיל.

3.            לפיכך הגיש העותר ביום 19.5.2013 את העתירה דנן, בה טען כי החלטת המשיבים בלתי סבירה ובלתי מידתית. זאת משום שהתיקים נסגרו מחוסר ראיות, ולאור העובדה שהעותר ללא עבר פלילי, וכי עשרות שנים ניתן לו רישיון בלא תקריות מיוחדות.                  עוד ציין כי גם ממועד האירוע מושא התיק השני שנסגר, כבר עברו מספר שנים.

המשיבים הגישו תשובתם לעתירה יום לפני הדיון השני שנערך בתיק ביום 5.3.2013. בתשובתם טענו כי העותר מסוכן לציבור בשל שני התיקים שנפתחו נגדו ושנסגרו מחוסר ראיות. עוד טענו כי במישור המנהלי די בתיקים שנסגרו להוות ראיה מנהלית שבכוחה להביא לביטול רישיון הירי של העותר, למרות שבמישור הפלילי לא היו די ראיות להגשת כתב אישום.

בדיון הראשון שהתקיים לפניי ביום 7.10.2013, לפני שהמשיבים הגישו כתב תשובה לעתירה, טענו המשיבים שרק בעקבות הגשת העתירה נודע להם שהעותר טען בתביעה האזרחית שהגיש כנגד המדינה והמשטרה, לנכות נפשית בשיעור של 30%. לפיכך ביקשו המשיבים למחוק את העתירה בשל שינוי נסיבות זה ובשל העובדה שההחלטה מושא העתירה ניתנה בלא שהיה לפני המשיבים נתון משמעותי זה אודות נכות נפשית. המשיבים אף ביקשו שאם לא תימחק העתירה לפחות שתינתן להם שהות לבדוק את מצבו הנפשי של העותר ולתת בהתאם לכך החלטה חדשה ומעודכנת, בעניין כשירות העותר לקבלת רישיון,             ושהעתירה תתוקן בהתאם.

ביום 12.12.2013 הופנה העותר לבדיקה רפואית ע"י רופא מטעם משרד הבריאות שמצא כי העותר כשיר מבחינה נפשית לשאת נשק. לאחר מכן, נתן הממונה החלטה חדשה,              ביום 20.2.2014 (נספח 3 לתשובת המשיבים לעתירה), ובה שוב סירב לתת לעותר רישיון, מאותם נימוקים של החלטתו המקורית, קרי בשל שני התיקים שנסגרו מחוסר ראיות ושמצביעים לטענת המשיבים על מסוכנותו לציבור.

בדיון השני שהתקיים לפניי ביום 5.3.2014, נתתי החלטה המתירה את תיקון העתירה כך שתתייחס לשתי החלטות הממונה (עמ' 5 לפרוט', ש' 14-9). בדיון זה חזרו המשיבים על טענתם כי בשל שני התיקים שנסגרו מחוסר ראיות מוצדק היה לבטל לעותר את הרישיון מאחר שהם מעידים על מסוכנותו לציבור. ב"כ המשיבים התנצלה על האמור בסע' 30 לתשובת המשיבים, בו צויין שניתן כנגד העותר צו הגנה מאחר שהוא נוהג לאיים על אמו כי ירצח אותה ויפגע בבני משפחתה. ב"כ המשיבים טענה כי סעיף זה השתרבב בטעות לתשובתה לעתירה מאחר שהתגובה נכתבה במהירות (עמ' 6 לפרוט', ש' 14-13).                 ב"כ המשיבים לאחר התייעצויות עם מרשיה הגישה לביהמ"ש את החלטת המשטרה השנייה, מיום 27.1.2014, שעליה התבססה החלטת הממונה השנייה מיום 20.2.2014. בהחלטה זו צויין כי הוחלט להשאיר את ביטול הרישיון על כנו בגלל שני התיקים שנסגרו מחוסר ראיות, המצביעים על מסוכנותו של העותר לשלום הציבור ובטחונו (במ/1).

דיון

4.         כאמור לעיל, בתיק הראשון הוגש כתב אישום בעבירות מין כנגד הנאשם ובוטל  עוד ב- 14.12.08 בעיקר מחוסר ראיות, ולאחר מכן המשיבים החזירו לעותר את רישיונו.              אי לכך, בעניין התיק הראשון המשיבים מושתקים ומנועים מלטעון כי בשל תיק זה יש לבטל את רישיונו של העותר. עוד יצויין שתיק זה לא עסק בעבירות אלימות.                            בכתב האישום, שכאמור בוטל, ושצורף כנספח 1 לתשובת המשיבים לעתירה, לא תוארו מעשי אלימות, ולא הוזכר שימוש כלשהו בכלי ירייה. מתוארים 4 אירועים, שניים מהם התרחשו בשנים 2001 ו - 2002, כך שאישומים אלו התיישנו (נספח 2 לעתירה).                    שני האישומים האחרים אירעו בשנת 2007, וכיום כבר עברו כ- 7 שנים מאז.                      עפ"י הפסיקה, עצם חלוף הזמן מהווה שיקול נוסף המטה את הכף לטובת חידוש הרישיון.                           

כך נקבע ע"י כב' השופט א. ברק (כתואור דאז) ב - בג"ץ 799/80 פנחס שללם נ' מינהל נפת פתח-תקווה משרד הפנים, פד"י לו(1) 317, 330, מיום 30.12.1981 (להלן: " פס"ד שללם") כי :

"שונה הדבר, אם הרשיון להחזקת נשק כבר ניתן, עברו שנים, ולא התגלה כל חשש לשימוש שלא כדין בנשק. בנסיבות אלה, אין די בחשש של שימוש שלא כדין, אלא יש להצביע על סיכון ניכר, אותו יש להוכיח באופן משכנע ללא ספקות סבירים. בעניין שלפנינו מאז 1976 - מועדי ביצוע העבירה האחרונה על-ידי העותר - לא נוצר כל סיכון מיוחד . כל שנותר לרשות המוסמכת הוא חשש בלבד, שמא עשוי העותר להשתמש בנשק שלא כדין. חשש זה אינו מבסס כל סיכון מיוחד ואין בו די, על-פי ההלכה הפסוקה, כדי לבטל את הרישיון שניתן".

                                                                 (ההדגשות כאן ולהלן שלי, י'ש').